ל. רון האברד כיבד את המנהיגים הדתיים הדגולים של העבר בשל החוכמה שהם הביאו לעולם. הוא כתב שסיינטולוגיה חולקת את "השאיפות שישו הציב לאדם, שהן חכמה, בריאות טובה וחיי נצח".
ב-'השפעה דתית בחברה: תפקידו של היועץ הרוחני המתנדב', אומר ל. רון האברד:
"הכוחות המתרבתים הגדולים של הדתות בעבר, בודהיזם, יהדות, נצרות ואחרים, שמו כולם דגש על ההבחנה בין טוב לרע, ועל ערכים אתיים נשגבים יותר".
ב-'תקוות האדם', הרצאה שניתנה ב-3 ביוני, 1955, מר האברד אומר שהוא מכבד את:
"המנהיגים הרוחניים הדגולים של העבר – לא של הזמנים המודרניים, אלא של העבר – כי האנשים האלה העבירו הלאה מספיק מסורת כדי לגרום לנו להיות מודעים לעובדה שלאדם היה צד רוחני. המנהיגים הרוחניים הדגולים האלה הוצאו להורג בתלייה, הושפלו, פורשו בצורה שגויה, צוטטו באופן גרוע, לא הובנו בכלל, אבל למרות זאת, הם הידיים שאיתן הועבר הלפיד לאורך הדורות כדי שאנחנו נוכל להגיע לשיא עם יכולת גדולה יותר עבור האדם ותקווה כלשהי לעתיד שלו ...
"כל האנשים האלה אמרו משהו שהיה הרבה יותר חשוב מאשר 'קיים צד רוחני בחיים'. הם אמרו, 'יש תקווה. יכולים לבוא אליכם ולומר לכם שהכל אבוד, ושאתם מתים, שאתם לכודים, ושאין לכם כל תקווה. יכולים לבוא אליכם ולומר את זה, אבל זה לא נכון. יש תקווה. אתם כן ממשיכים לחיות. החיים האלה הם לא כל מה שיש. יש חיים עתידיים כלשהם שבהם תוכלו להגיע להישגים גבוהים יותר, להצליח בצורה ראויה יותר מכפי שהצלחתם'. זה כל מה שהאנשים האלה אמרו. …
"... כמות עצומה של מה שאנו מכנים דת בחצי הכדור המערבי היום ניתנה לחצי הכדור המערבי הזה ישירות על-ידי גוטאמא בודהא. היא חלחלה דרך המזרח התיכון. 'ואהבת לרעך כמוך' היה אחד השיעורים הראשונים שהוא לימד, וזה היה השיעור שקיבלנו במזרח התיכון.
"אבל מה שאני מספר לכם הוא שהאנשים האלה העבירו לפיד של חכמה, של מידע, מדור לדור. הוא הועבר לאורך נתיבים גיאוגרפיים, ואחד מאותם נתיבים גיאוגרפיים היה המזרח התיכון. ואחד האנשים שהעביר אותו הלאה היה אדם בשם משה. ושוב הוא הועבר הלאה לאדם בשם ישו. והוא העביר אותו הלאה, ואפילו האומות הערביות הפיקו מכך תועלת דרך הנביא שלהם, מוחמד.
"ואני רואה באנשים האלה מנהיגים רוחניים דגולים, כי לאורך השנים הם נתנו לאדם את התקווה שהחיים יכולים להימשך, שישנו צד רוחני לקיום, ושעסקי סחר החליפין והפקת רווחים הם לא כל מה שיש בחיים".
מעבר לכך, ל. רון האברד לימד שצריך לכבד את האמונה הדתית של כל אחד. בספר 'הדרך אל האושר', שאינו ספר דתי ויכול לשמש כל אחד, דתי או לא, נתן מר האברד כמה קווים מנחים מעשיים לחיות לפיהם. אחד הכללים בספר הוא 'כבד את אמונותיהם הדתיות של אחרים'.
"סובלנות היא אבן פינה טובה שעליה אפשר לבנות יחסי אנוש. כשבוחנים את הטבח והייסורים שנגרמו עקב חוסר סובלנות דתית לאורך כל ההיסטוריה של האדם ועד ימינו, אפשר לראות שחוסר סובלנות הוא פעילות מאוד לא הישרדותית.
"סובלנות דתית לא אומרת שאדם לא יכול לבטא את אמונותיו האישיות. היא אומרת שהניסיון לערער או לתקוף את אמונותיו הדתיות של אחר היה תמיד קיצור דרך לצרות".
